הערך הקליני של התקווה שירלי יובל-יאיר, פסיכולוגית
מוזמנות ומוזמנים להאזין לשיחה בנושא הערך הקליני של התקווה ותפקידה בשמירה על הבריאות ואיכות החיים. מהי תקווה ובמה היא שונה מאופטימיות? כיצד היא כרוכה במצב הבריאותי, הנפשי והפיזי שלנו? ואיך היא משפיעה על החוסן הנפשי שלנו ועל איכות החיים? בפודקאסט זה נרחיב על איך "מגדלים תקווה", באופן פרקטי, שלב אחר שלב גם במצבי קיצון כמו מחלה קשה או מחלה כרונית. שירלי יובל-יאיר, פסיכולוגית, מוזיקאית וסופרת תחלוק מהניסיון שלה על כוחה של תקווה והשפעתה על חולות וחולים.
משך האזנה: 22:39 תאריך עדכון: 25/9/2024
תמלול ההסכת:
(מתנגנת מנגינה)
אילנה אלון: שלום למאזינות ולמאזינים, אני אילנה אלון בפרק חדש של מדטוק, פודקאסט מבית טקדה ישראל. פודקאסט העוסק בבריאות, רפואה וחדשנות. הפעם אנחנו בפרק מעניין במיוחד בנושא תקווה, הערך הקליני של התקווה ותפקידה בשמירה על הבריאות הנפשית והפיזית במצבי חולי ומשבר. איתי היום באולפן שירלי יובל יאיר, פסיכולוגית קלינית, מוזיקאית, סופרת ובעלת ה פודקאסט המצליח להנות מהדרך. היי, שירלי.
שירלי יובל יאיר: אהלן, אהלן, תודה על המילים הטובות קודם כל.
אילנה אלון: אני כל כך שמחה שאת איתי פה היום, אז אנחנו נתחיל? נצלול?
שירלי יובל יאיר: קדימה.
אילנה אלון: אז הקשר בין גוף לנפש הוא ברור. מצב הרוח והחוסן הנפשי משפעים על היכולת התמודדות עם כאב, עם טיפולים וגם עם חוסר הידיעה שבטיפולים. שירלי, מה את כפסיכולוגית קלינית חושבת על הקשר בין גוף לנפש?
שירלי יובל יאיר: זה מעניין שאת פתחת ואמרת, הקשר בין גוף ונפש הוא ברור. כאילו באמת זה ברור וזה מהלך של העידן הנוכחי. זאת אומרת הרבה שנים המדע והרפואה דווקא הפרידה גוף ונפש. המסורות העתיקות מחברות אבל ברפואה היה הרבה פיצול והיום יותר, ויותר, גם רופאים מבינים את החלק של כוחות הנפש במערכה הזאת. גם במערכה כשאני נלחם באיזשהו מחלה או מתמודד עם מחלה וגם במערכה של הבריאות הנפשית. היום יש יותר ויותר הבנה שבעיני, את שואלת אותי ברמה האישית?
אילנה אלון: כן.
שירלי יובל יאיר: אני כפסיכולוגית וגם כבן אדם שיש לו גוף ויש לו ענייני גוף, ממש מרגישה שהנפש כותבת את עצמה על הגוף. זה עוד דרך לבטא, לכתוב את אותו סיפור. הרבה פעמים, גם מטופלים שבאים אלי לקליניקה עם כאבים, הם מגיעים עם כאבי נפש אבל יש, תמיד גם איזשהו כאב פיזי שמספר עוד משהו. הכאבי בטן שלא מרפים כל פעם כשהיא פוגשת אותו. זאת אומרת זה הרבה פעמים הגוף הוא גם כרוז אבל במצבם של מחלה ובעולם הרפואה לצערי עדיין קיים יותר מדי פיצול ופחות מדי הבנה שכוחות הנפש מאוד, מאוד חשובים לריפוי. הם גם משפיעם להפרשה של, ברמה הכי בסיסית המחשבות שלנו משפיעות שלנו על השפעה של חומרים מסוימים במוח שממש, אנחנו בית מרקחת, יש לנו בית מרקחת טבעי בגוף ואנחנו יודעים לייצר חומרים מסוימים גם באמצעות ההרגלים, ההתנהגויות שלנו וגם באמצעות המחשבות שלנו. חומרי ריפוי של ממש שקשורים לסרטונין, שקשורים לאוקסיטוצין, לכל מני נוירוטרנסמיטרים שמאוד, מאוד חשובים, אז היום נדבר איך תקווה, איך המחשבה על עתיד טוב יותר, איך הדמיון שלי יכול לבוא לעזרתי וחשוב מאוד לגייס אותו בתקופות של מאבק במחלה או חיים עם מחלה כרונית.
אילנה אלון: אז בואי שנייה נדבר על תקווה. לפעמים אני חושבת שתקווה זה אופטימיות או שחשיבה חיובית, איך את מגדירה תקווה?
שירלי יובל יאיר: אז בואי נשתמש. בטח יש מלא, מלא הגדרות אבל נשתמש בהגדרות, בשתי הגדרות מעניינות שנתנו שני פסיכולוגים שונים. אחד הוא הפסיכולוג שחקר את התקווה בין היתר, שניידר, ושניידר מדבר על תקווה כאל מבט חיובי קדימה לעתיד, החוק הזה תמיד קשור למבט חיובי קדימה לעתיד אבל הוא מורכב משלושה מרכיבים. זה מבט קדימה לעבר מטרה מסיומת שאני לא מסתכלת באופן כללי על העתיד שלי כשאני מרגיש שמפעמת בי תקווה אלא אני מסתכל על מטרה ספציפית בעתיד שלי. למשל להיות בריא, למשל להתאושש מהמחלה הזאת למשל. ללמוד לחיות איתה ככה שהיא לא תפריע לי. ללמוד לקבל אותה, אוקיי? תקווה יש לה מטרה בקצה.
אילנה אלון: זה אומר למשל שאם אני חולה חס וחלילה והאהבה הגדולה שלי זה הנכדים שלי, אז התקווה שלי יכולה לראות אותם גדלים? לשחק איתם? לשחק איתם לפעילות? זאת תקווה ממשית?
שירלי יובל יאיר: למשל, אני לא הספקתי להגיד שיש לזה שלושה מרכיבים שאחד זה כן, אני מדמיינת את עצמי בעתיד נוכחת בבת המצווה של הנכדה שלי שהיא עכשיו בת שלוש. אני מדמיינת את עצמי בעתיד פוגשת את הנכד שלי פעם בשבוע לקפה כשהוא בן עשר, כשהוא לא בן עשר אז זה לא קפה, שוקו. כשהוא בן שש עשרה, כשהוא בן עשרים, זאת אומרת אני ממש שמה לי למטרה איך אני מעורבת בחיים שלהם גם כשהם גדלים ועם השנים העתידיות.
אילנה אלון: זאת אומרת זה לא רק ההיגד יהיה טוב, יהיה בסדר?
שירלי יובל יאיר: ממש לא.
אילנה אלון: זה ממש לתכנן את העתיד.
שירלי יובל יאיר: זה טיל מכוון מטרה, תקווה יש לה בקצה של הטיל מטרה ספציפית אבל היא מורכבת משלושה מרכיבים, החוויה של התקווה. אחד, זה באמת שיש לי מטרה עתידית. שתיים זה שאני מתכנן את הדרך לשם. כלומר אני עסוק גם בהבנה איך אני אגיע לשם והדבר השלישי זה אני בודק איזה משאבים יש לי, מה יש לי בחיי, איזה התנאים יש לי? איזה כוחות יש לי שיעזרו לי להגיע למטרה הזאת? אז אם את רוצה בהגדרה של תקווה יש לנו גם את העתיד, גם את ההווה כי ההווה זה איך אני מתכנן וגם את העבר שמלמד אותי על איזה כוחות כבר צברתי. הכוחות שיש לי נבנו בכל מהלך החיים שלי. עוד מילה להגיד דווקא על הדוגמא הזאת. אם אני רוצה לשים את הדמיון לגבי הנכדים שלי כמטרה לראות איך אני. בתקווה קשה להיות עם משהו מאוד ערטילאי. אחד הדברים שעוזרים לנו לגדל תקווה זה לא אמירה כללית אלא לשים מטרה … ברת הישג, למשל בשנה הבאה, ביום הולדת של, ביום הולדת השש עשרה של הנכדה שלי אני לוקחת אותה ליום כיף. יש לי מטרה או אני נמצאת איתה, אוקיי? והמטרה היא לא ערטילאית בעוד שנים. אחד, אני שמה את המטרה הזאת, שתיים, אני מתכננת איך אני אגיע לשם. מה יעזור לי, איך אני שומרת על הקשר איתה כבר עכשיו. איך למרות שאני חולה ויש ל ימים קשים, פעם ב אני מבקשת פגישה קבועה איתה. אז אני עושה לעצמי איזושהי תוכנית לכוון המטרה הזאת.
אילנה אלון: אז בואי נסכם שתקווה זה בעצם התכוונות עם מטרה.
שירלי יובל יאיר: ועם תוכנית פעולה.
אילנה אלון: ועם תוכנית פעולה.
שירלי יובל יאיר: כן.
אילנה אלון: יש לנו מחקרים ככה קונקרטיים שמוכחים את הקשר בין אנשים שבאמת חווים תקווה לבין החלמה? או בין אפילו איכות חיים טובה יותר?
שירלי יובל יאיר: קודם כל איכות חיים בטוח וגם אני, לגבי מחקרים אני אגיד לך. אני יושבת בקליניקה. המחקרים שלי הם מה שאני רואה על אנשים ואיך שהם מתמודדים, וללא ספק ברגע שאנשים מגייסים תקווה, הם גם מגייסים תוכנית פעולה ומתמודדים יותר טוב. אין ספק בכלל על לגבי השפעה של זה על איכות החיים. אני אתן לך דוגמא, אוקיי? מטופלת שלי שהיא בעלת … אבל עכשיו היא גם עוברת סרטן, היא מתמודדת עם סרטן שד והטיפולים, כל טיפולה הוא מוריד אותה. זה כמה ימים קשים, זה כולנו יודעם. אז המטרה ששמנו כדי לגייס תקווה זה לעבור את סט הטיפולים הבא קצת יותר בטוב ואנחנו, זאת המטרה ועכשיו אנחנו מגדירות ביחד איזה תנאים, לאיזה תנאים היא זקוקה כדי שסדרת הטיפולים הבאה תעבור פחות קשה, לאיזה סוג של התאוששות היא צריכה אחר כך. איך היא צריכה את בעלה ואת הילדים מגויסים, מי היא רוצה שיעזור לה עם אוכל? מי יוכל לעזור לה עם התקופה שפעם שעברה היא שמעה עליה, שיש תרופה אחר כך שלוקחים שמקילה קצת את הבחילות ו, זאת אומרת אנחנו בונות תוכנית לתקווה המאוד קונקרטית, את הסט טיפולים הבא לעבור יותר בטוב וכיוון שהיא כבר יודעת מהפעם הקודמת שכמה ימים אחרי כשעוברים הסימפטומים קצת יותר בטוב והיא רוצה גם לשמוח, והיא רוצה להתחבר לשמחה, אז אנחנו כבר מעכשיו מתכננות בעשרה ימים שאחרי את הערב הזה שבעוד כמה חברות והן עושות בוק קלאב והן עושות ביחד את הפעילות הזאת ששומרת לה על תחושת החיות, שלא הכל זה מחלה. את אזורי הבריאות אנחנו מחזקות.
אילנה אלון: אני מבינה, אז בואי נגיד. את מדברת על המטופלת הספציפית הזאת. אם אנחנו מסתכלים ככה על מרבית האנשים היום. הרי לא כולם דומים. יש אנשים שגדלים בתוך משפחות קצת יותר פרגמטיות או קצת יותר בואי נגיד, יותר חרדתיות בסביבה יותר חרדתית. את חושבת שגם בן אדם שגדל בסביבה כזאת יכול להתמודד ולגדל תקווה במצב של חולי או משבר?
שירלי יובל יאיר: אני חושבת שהוא חייב לעשות את זה. זה לא עניין, ובוודאי שהוא יכול. אני רוצה להגיד משהו על חרדה, זה לא סתם שהעלית את החרדה, כן? כי חרדה ותקווה הם ממש עץ … הן שני, הם גרים ביחד כי שניהם ניזונים ממבט קדימה. גם חרדה היא משהו שאנחנו מגדלים במחשבות שלנו. אני אסביר רגע, חרדה היא לא פחד. פחד הוא קונקרטי, יש אירוע עכשיו, משהו מבהיל אותי ואני מתגייסת לפעול. חרדה היא תמיד נולדת ממחשבות של מה יהיה. תסריטי האימה, ובוודאי שבתקופות משבריות צריך ממש להשתדל ולעצור את המחשבה העתידית שהולכת לתסריטי אימה. מה יהיה אם הטיפולים לא יעזרו? מה יהיה אם בעלי יעזוב אותי בעקבות המחלה הזאת? מה יהיה אם זה יפגע עכשיו בחיי המין שלי והוא לא ירצה אותי? מה יהיה עם הילדים שלי? כל המה יהיה האינסופיים שמגיעים לתודעה שלנו כשאנחנו מתמודדים עם משבר. אז כמו שאפשר לעצור חרדה, אפשר לגדל תקווה. אני כן רוצה להמליץ שלגדל את התקווה כמו בסיפורי הישרדות. סיפורי הישרדות על איך בן אדם. יש סיפור הישרדות מפורסם על מישהו שמתפס הרים שנכלל לסופה. הוא טיפס אוורסט והוא נכלל לסופה והוא איבד את כל הקבוצה, ובעצם היה צריך להציל את עצמו, ו, אז שלושה ימים שהוא זחל לעבר נקודת הסיום, להצלה והוא לא ידע אם הוא יצליח. הדרך שלו הייתה לעבור מאבן אחת עד האבן הבאה. הוא לא הסתכל עד לפסגה אלא רק עד האבן הבאה ובתקופות משבר ומחלה אנחנו עובדים מאבן לאבן. אנחנו לא מדברים ערטילאית על תקווה אלא שמים יעד שאפשר לראות אותו. הבא, היעד הבא בשביל, אפשר לבנות לו תוכנית פעולה.
אילנה אלון: אני מאוד, מאוד אוהבת את התיאור הזה של ללכת או לדלג מאבן לאבן צעדים קטנים לעבר בניית תקווה. אני מניחה שזה אחד הטיפים שיש לך. יש לך טיפים נוספים איך לגדל תקווה? איך לטפח את השריר הזה של התקווה?
שירלי יובל יאיר: כן, אז בואי נגיד באמת ארבעה מרכבים שחשבתי עליהם. אחד זה לא לפחד לפתוח את הברזייה של הדמיון והחלום. כן, אם אני סבתא שיש לי נכדים, אני רוצה לדמיין את עצמי שותפה פעילה בחיים שלהם בכל השלבים העתידיים ואני מדמיינת את זה, ועושה לעצמי דמיון מודרך. אנשים מפחדים לדמיין כדי לא להתאכזב. זה כאילו מעלה המון בהלה, את העצב אבל אם אני לא אהיה כאן בשביל הדבר הזה, והמוח שלנו הוא לא יודע שהמחשבה גורמת לאותה הפרשה של חומרים. עצם המחשבה על משהו טוב גורמת להפרשה של חומרים מאוד טובים במוח שלנו.
אילנה אלון: זה כל כך נכון, לפעמים אני חושבת שגם, האמת שגם אני לפעמים מפחדת לפתח תקווה שאני לא אכזב את עצמי.
שירלי יובל יאיר: כן.
אילנה אלון: או לאכזב את האוהבים שלי, את הסובבים.
שירלי יובל יאיר: הפחד לדמיין בשביל לא להתאכזב, הוא נורא אנושי. כונו מכירים אותו אבל זה עובד הפוך. ממילא נתאכזב אם משהו לא טוב יקרה אז אם אנחנו לא מרשים לעצמינו לדמיין אותו, אנחנו גם לא נהנים ממה ש, מהתועלות שזה נותן לכוחות שלנו ולמוח שלנו. אז אחד זה כן, לפתוח את הברזייה של החלום, לדמיין לעצמך. הייתה לי פעם מטופלת אחרת, זה כבר היה לפני הרבה שנים אבל אני נזכרת בזה עכשיו שהיא גם חלתה בסרטן והיה לה ילד ממש קטן בבית, בן שנתיים וחלק ממה שהיא עשתה, זה היא ממש דמיינה את עצמה קדימה בכל סצנה בחיים שלו. בגיל שלוש, במסיבת חנוכה, בגיל ארבב, בסיפור הראשון שהיא מתחילה להראות לו את הא׳, ב׳, ומלמדת אותו צבעים, בגיל חמש כשיש לו חברה. פשוט עשתה המון, המון תרגילים כאלו. זה כל כך חיזק אותה, זה אחד, שתיים זה לדמיין שאנחנו מחפשים מודל של תקווה. לשים לעצמנו מטרות ספציפיות ישימות, לא ערטילאיות. להיות בריא, כולנו רוצים להיות בריאים אבל זה לוקח זמן להחלים או אם אני מתמודד עם מחלה כרונית, ללמוד לחיות עם המחלה הזאת חיים איכותיים. אז אני עכשיו, המטרה הקרובה שלי זה השנה, או בחודש הקרוב לפגוש כמה אנשים שעושים לי טוב, למרות שהטיפולים מורידים אותי, למרות שאני קצת מתביישת כי אני לא בשיאי. אני יודעת שאנשים עושים לי טוב אז המטרה שלי זה בחודש הקרוב לפגוש שלושה מאנשים האלו. זה היה הדרך השנייה, הדרך שלישית וזה מאוד חשוב, וזה גם מפיח תקווה זה לראות שיפורים קטנים. להסתכל לא רק קדימה אלא גם מאיפה באתי וכל דבר שהשתפר. אני אגיד בהקשר הזה שקראתי ספר נורא מעניין של רמי ארפז. הוא היה טייס חייל אוויר, הוא נפל בשבי הסורי. הוא ישב שלוש וחצי שנים בשבי וכל מה שהוא היה צריך לגדל זה תקווה, ומה שהוא היה עושה כל יום זה מציין לעצמו מה השתפר קצת לטובה. היום לא הרביצו, היום חלקו גם מרק, היום הצלחתי לקרוא פרק שלם בתנ״ך. היום היה לי חצי שעה שחלמתי על הילדות שלי וזה היה לי כל כך נעים. כל הזמן הסתכל מה השתפר קצת לטובה וכלי אחרון, זה כלי של הודיות שאנחנו מתרגלים אותו המון בפסיכולוגיה החיובית, להודות על מה יש לי בחיים. נכון שבתקופות משבריות אנחנו רואים יותר את האין אבל נורא חשוב מי עזור לי, מה נעים לי, מה יבוא לעזרתי, איזה כוחות יש בי שאני מעריכה. איזה חלקים בגוף שלי מתפקדים טוב. לא להתעסק רק עם אלו שעכשיו מאכזבים אותי.
אילנה אלון: שירלי, קודם כל הטיפים שאת נתת טובים לכל אחד.
שירלי יובל יאיר: נכון.
אילנה אלון: לאנשים בריאים, לאנשים חולים, לאנשים שחווים משבר.
שירלי יובל יאיר: וכולנו חווים משברים, מחלה היא סוג אחד של משברים אבל לכולנו יש משברים ואת העליות, ואת הירידות האלו. זה חלק ממצב האדם.
אילנה אלון: ממש ככה, אז תודה רבה שירלי והשיחה הזאת הייתה מאוד, מאוד חשובה, ואני מרגישה שאפשר לדבר עליה עוד שעה ארוכה.
שירלי יובל יאיר: נכון, אולי עם סיפורון קטן, קטן נסיים?
אילנה אלון: בבקשה.
שירלי יובל יאיר: אני, כי זה טרי לי, התראייני בפודקאסט שלי לפני כמה שבועות את לירון חלפון והוא יוצר. הוא איש מדהים והוא משתמש המון בכוח של התת מודע שלו. את כל היצירות הגדולות שלו הוא דמיין, עוד לפני ש, הוא היה שחקן דלפון בלי גרוש. הוא דמיין את המופע שהוא יוצר מופיע ב… ובאמת זה הגיע … אבל חלק מזה זה שהוא חרוץ לעשות את כל הדרך. אבל הוא חלה בקורונה, בתחילת הקורונה כשזה עוד היה, לפני החיסונים. נורא, נורא מדאיג, שישה שבועות הוא היה בבידוד ובמצב ממש נשימתי קשה, והוא סיפר לי איך, הוא ממש, הוא בילף את המוח שלו. כי הוא משתמש, הוא אלוך בלייצר תקווה. הוא אומר, דיברתי אל הגוף שלי כל הזמן. אמרתי לו, הינה, אנחנו מבריאים. הינה, אנחנו מחלימים, הינה, יש לנו כוחות. הינה, הציור הזה, הוא כל הזמן צייר. היה לו אייפד, זה הדבר היחיד שהוא עושה. הינה הציור הזה גדל להיות פסל והפסל הזה יוצג ברחובות, ואחר כך אני אעשה אותו על בניינים ואחר כך. זאת אומרת הוא ממש השתמש ביכולות הזאת לדבר אל עצמו במונחים של עתיד טוב, מה הוא עושה בשביל העתיד הטוב ביותר … אותו.
אילנה אלון: סיפור מדהים, ממש, ממש רלוונטי אבל אנחנו צריכות לסיים.
שירלי יובל יאיר: נסיים.
אילנה אלון: אני מודה לך. אז אתם המאזינים, אם מצאתם פודקאסט הזה מעניין ומועיל, אתם מוזמנים לשתף אותו עם חברים ומשפחה. כמו כן תוכלו למצוא בערוץ מדטוק פודקאסט בנושאי בדידות במצבי חולי מתמשכים, פודקסאט בנושא mindfulness וגם פודקאסט בנושא מוזיקה ובריאות. תודה רבה לך, שירלי.
שירלי יובל יאיר: תודה, תודה על ההזמנה ובריאות, ואנחנו צריכים לעבוד בשביל הבריאות שלנו, גם הנפשית, וגם הפיזית, להשקיע בה.
(מתנגן שיר- לו יהי)
אילנה אלון: תודה שהייתם איתם, ואנחנו נפרדים ממך הפסיכולוגית והמוזיקאית שירלי יובל יאיר, לצלילי השיר לו יהי, שהוא סמל התקווה. המילים והלחן כמובן של נעמי שמר אבל הביצוע והפרשנות הם שלך.
(מתנגן שיר- לו יהי)
